לראות את האוטומט ולפגוש את עצמי בבית

לא כל דבר עולה – רק מה שעבר עיבוד
אני לא מעלה כל דבר לבלוג. רק נושאים שעברתי איתם תהליך עיבוד ולמידה.
הקשר שלי עם הילדים, עם חוה, עם עצמי ואפילו עם המשפחה המורחבת – הוא קרקע פוריה ללמידה, אבל רק אחרי שעברתי משהו עם עצמי – אני כותב אותו, עורך ומעלה לכאן.

אז הנה זה - 
במהלך ההתנהלות בבית הרגשתי שאני פועל על אוטומט.
משימות יומיומיות כמו בישול, סידור, קניות, וגם דברים קטנים כמו להביא פרחים לשבת – הפכו להרגל, שאיבד את הקשר לרצון שלי.
התחלתי לשאול: איפה אני בתוך זה? אילו הרגלים אני עושה מתוך אוטומט? נכון, חלקם קיימים כדי לאפשר התנהלות של בית בתוך מציאות של אורח חיים מערבי, מהיר ודורשני, אבל התחלתי להרגיש שיש שם עוד משהו, עמוק יותר... 
התחלתי להתבונן מתי אני פועל מתוך בחירה?
מתי אני באמת בוחר? מה אני עושה כי אני רוצה, ומה כי פשוט התרגלתי? האם יש לי חשיבה עצמאית שמובילה לפעולה, או שאני בעיקר "מבצע? כל השאלות הללו נשאלו תוך כדי שאני מבצע ומנהל אורח חיים בבית עם 2 ילדים קטנים.

הבחירה להפסיק לעשות דברים באוטומט יצרה גם אתגרים – פתאום לא עשיתי, לא הבאתי, לא יזמתי. ודווקא מתוך זה – התחלתי להיזכר בכוח הפנימי שלי. אני זה שבוחר. אני זה שיוצר. ניסיתי את זה כל פעם על משהו אחד, כדי ששוב, המערכת תמשיך לעבוד:

המשוואה של עבודה, זוגיות, הורות, תחביבים וזמן לעצמי – היא לא פשוטה, ובהחלט יש בה מקום לרצון שלי.
כשהצלחתי להתחבר למקום הפנימי שבי – הכל נהיה יותר נעים. וכשאני פועל מתוך מקום חי – גם האנשים סביבי מגיבים אחרת.

גיליתי שאני מקבל את אותה אנרגיה חזרה!
כשאני נוכח, בוחר, יוזם – גם חוה וגם הילדים משקפים לי את זה. זה מחזק אותי, מרחיב אותי – ומזכיר לי כל פעם מחדש:
להיות אבא קשוב זה לא "לבצע משימות", אלא לפעול מתוך רצון אמיתי.