כל הכתבות והתובנות

שאלה תמימה שקמה שואלת אותי שוב ושוב – והפעם, היא פתחה אצלי מהלך שלם של התבוננות פנימית. בין שגרה עמוסה לבין ימים שבהם הכול עוצר בגלל המציאות בארץ – פתאום נפתח לי מרחב. מרחב שבו אני כל היום עם הילדים. מצחיק, מתיש, מרגש ומעורר געגוע למה שלא תמיד קורה ביומיום. דווקא כשהכול נעצר, נוצר חיבור והזדמנות חדשה. התוצאה כל כך ברורה גם אחרי יומיים...הילדים נרדמים בקלות. ההרגלים משתנים. ואני? מגלה מחדש את התשובה לשאלה הפותחת...

בפוסט הזה אני משתף בתהליך שלקח כמעט שנה — מסע שבו גיליתי שהרגלים, גם אם התחילו מתוך אהבה, נשחקים אם אני לא באמת נוכח. למדתי לזהות את הרגע שבו משהו נעשה "כי צריך", ולהחזיר לעצמי את הבחירה, הרצון, והכוח ליצור. זה פוסט על יצירה מתוך נוכחות, על שינוי שמתחיל מבפנים — ועל הכוח של אבא קשוב שמחובר למה שהוא מביא.

במשך תקופה ארוכה הרגשתי שאני נסחף בין משימות, מחשבות ולחצים, מגיב אוטומטית לסובבים אותי, שוכח, עייף, ומרגיש שאני רק "שורד את היום". "אבא קשוב" הוא הדרך שלי לחיות אחרת. לבחור. להיות. לשתף. זו הדרך שלי – ואולי גם שלכם – להחזיר הביתה את הנוכחות, הביטחון, והאהבה.

בהתחלה, כשהפכתי לאבא, הרגשתי אבוד. מושגים כמו סטריליזציה, בקבוקים, חיתולים ומיטת מעבר היו עבורי סינית, ובכל דיון שעלה בבית – מצאתי את עצמי מחוץ לשיחה. לא כי לא היה לי אכפת, אלא כי לא ידעתי. אבל במקום להישאר חסר אונים, בחרתי לדעת. התחלתי לשאול, לקרוא, לחקור, להבין – ולגלות כמה הכוח הזה חשוב. עם לידת בני השני, עברי, ההבנה הזו התחדדה עוד יותר: כל פעם שאני לא יודע משהו, אני לא מחכה שמישהו אחר יביא לי תשובות – אני לומד בעצמי.

איך רגע לא צפוי של מחלה ושינוי תוכניות גרם לי להבין מחדש מה באמת חשוב? בפוסט הזה אני משתף על ההתמודדות עם הלחץ התמידי לעבוד, עם החרדה מהעתיד, ועם הדחף להיות תמיד "בתנועה". אבל דווקא כששחררתי, הבנתי שהכוח האמיתי שלי נמצא כאן, בבית, עם המשפחה. איך למדתי לצאת מהלופ המחשבתי ולמצוא שקט פנימי? זה הסיפור שלי.

לפעמים כל מה שצריך זה רגע אחד של בחירה מודעת. אני בחרתי להיות אבא קשוב. אבל ההבנה שזה מסע מתמשך, תרגול יומיומי של נוכחות – היא הדבר האמיתי. בפוסט הזה אני משתף איך, בתוך הכנות לשבת, בישולים, מקלחות והשכבות, כמעט נשאבתי ללופים מחשבתיים של עבודה ולחץ – אבל בחרתי להיות כאן באמת.