אבא, למה אתה הולך לעבודה?

ממש לפני כמה ימים, קמה שאלה אותי (שוב): "אבא, למה אתה הולך לעבודה?"

ורק המחשבה על התשובה אליה

העסיקה אותי לא מעט. 

גם האפשרות 

הממש פשוטה של: להרוויח כסף 

(והשאלה הבאה היא: למה? וכך הלאה...) 

וגם להעמיק בתשובה מורכבת שחושפת אותי בפני אפשרויות בחירה רבות.

בקיצור, אני עוד אכתוב את התשובה שלי שעוד בתהליכי התגבשות.

והנה, מלחמה נוספת פרצה ובין לילה,

בין פעילות האחת לשניה - ועוד רבות באופק

הכל פסק.

מוכר משהו... ולא פחות מלחיץ, מתסכל, מעיק ומעצבן.

אך הפעם, אני מצויד בניסיון העבר.

ומסוגל גם לכתוב כאן על זה, ולפני כן לעשות לעצמי סדר.

הניסיון שלי עוזר לי לראות דבר מופלא - 

אני עם הילדים שלי כל היום! מהבוקר עד הערב.

מתיש ככל שיהיה,

זו מתנה מופלאה! 

אני חושב שאפילו ייחלתי לעצמי בשלבים מסויימים של ימים טובים כאלה שבהם הכל הולך טוב, גם לילות רצופים של שינה איכותית... משהו בסגנון הפוך ממה שקרה בחודשים האחרונים שהייתי המון בחוץ והם במסגרות עד 16:00 ואז יש לנו נטו 3 שעות יחד וגם זה מרגיש מתיש אחרי יום שלם בחוץ...

והנה פתאום אויר לנשימה. 

אני זוכה להכיר את הילדים שלי במהלך השעות השונות של היום. לצחוק איתם, לשחק, לרקוד, לאכול, להציב גבולות (קשה לי..), לראות את הדינמיקה בניהם.

כל כך התגעגעתי לזה, בעצם מעולם לא היה לי את זה.

אז פתאום השאלה של קמה קיבלה שוב חיים, למה אני הולך לעבודה? 

בתמימות כזו מופלאה, אשאר בבית עם הילדים, נדבר, נשחק יחד ונשתולל, נאכל ונהיה פשוט באותו מרחב כל היום.

יודעים מה קורה בסוף? 

ההרדמות כל כך פשוטות. אין "מלחמות", הילדים נרדמים על הגב מרוב עייפות, סיפוק ותחושה שאנחנו כאן. שרואים אותם. שהם מוגנים. 

וזה שווה הכל. 

נזכרתי בזה שאני מפסיק את התנועה שלי החוצה רק כשקורה משהו חיצוני שמאלץ אותי להישאר בבית. סתם ככה.

חוה שאלה אותי נו אז מה עושים מחר? אמרתי לה, אותו הדבר כמו שעשינו היום.