המסע שלי כאבא קשוב

אני לא בטוח מתי זה התחיל, אבל כן איך זה הרגיש.

הרגשתי כאילו אני כאן, אבל לא באמת…

זה לא היה אירוע אחד דרמטי, אלא הצטברות של רגעים קטנים שבהם הרגשתי שאני לא באמת נוכח.

בזמן העבודה (כשאני פוגש אנשים בחוץ, בהדרכות) – הראש שלי היה בבית. 

בבית (כמעט בכל השלבים, כשהילדים חוזרים מהגן, בהתארגנויות בוקר, הרדמות וכו') – הראש שלי היה בעבודה. 

עם הילדים – הרגשתי שאני עסוק מדי במחשבות על דברים אחרים.

נוכח פיזית בבית, אבל המחשבות שלי נודדות לפרויקטים האישיים. דוגמא אחת מובהקת - אני נשאב מאוד מהר לפלאפון, למענה להודעות וללקוחות.

אני מגיב לילדים ולחוה באופן אוטומטי, בלי באמת להקשיב למה שהם אומרים.

חי במצב תמידי של הסחות דעת ולא מצליח להתמקד. שוכח מהר כמעט כל מה שנאמר לי, קצר וחסר סבלנות.

מבחינתי השיא היה כשממש הרגשתי שאני "קורבן של הנסיבות" – עייף, עמוס, מוטרד.

משכנע את עצמי שוב ושוב שאין לי ברירה, אלא לעבוד קשה. ואם אני עובד קשה, אני לא נוכח בבית. 
זה הפך להרגל ולשיטה שלי להתחמק.

מהר מאד הגיע תסכול תמידי על חוסר איזון בין קריירה ובית, ואני לא ממש רואה את הסוף…

עם הילדים זה בא לידי ביטוי בכך התקשיתי לשים גבולות ברורים, או לחילופין הייתי נוקשה מדי וחסר גמישות.

לא מאוזן זה עוד עדין. חוסר איזון חודר לכל דבר.

אפילו לעצמי. 
אני לא לוקח זמן לעצמי, לא מאפשר לעצמי לנוח ולקחת חופש. 
אני לא נוכח לעצמי ולכן לא יכול ומסוגל להיות נוכח לאחרים.

חוה הייתה צריכה להזכיר לי שוב ושוב לשים לב, להיות מעורב, לקחת אחריות, אבל אני הרגשתי שאני תמיד מפספס משהו.

פשוט לא הייתי מסוגל לעשות "2 דברים בו זמנית" והתירוץ היה?

שזה בגלל שאני גבר ואין לי את היכולת הזאת. 

אני כותב על זה עכשיו, אחרי שעברתי דרך ותהליך ועוד עובר, אך ברגע האמת היה לי קשה וכמעט בלתי אפשרי לראות את זה.

הדבר היחידי שעשיתי היה לחפש פתרון חיצוני.

למשל שמתי לב שנרשמתי להמון קורסים
כי חשבתי שאם אלמד יותר, אם אשיג כלים חדשים, אוכל להשתנות.

הוצאתי המון כסף על לימודים של דברים 
שקשורים לעסק שלי כולל ייעוצים מקצועיים
שדורשים מן הסתם תשומת לב והשקעה
שלא באמת היה לי זמן ומוטיבציה להתעסק בהם.

הרגשתי שאני חייב לעשות יותר, להגיע ליותר הישגים, כי חשבתי שאם אני אצליח בקריירה – זה יפתור לי את כל הבעיות בבית.

אבל זה לא פתר כלום. זה רק פיזר אותי יותר.

כשהמציאות לא השתנתה, התחלתי לפתח תירוצים.

"אני פשוט עייף."

"אני מטפל בשני ילדים קטנים, ברור שאין לי כוח."

"אני לא ישן טוב בלילה, אז ברור שאין לי אנרגיה לעשות ספורט, לקום מוקדם, לשמור על הרגלים."

שכנעתי את עצמי שאני קורבן של הנסיבות, שהחיים פשוט עמוסים מדי ושאין לי באמת ברירה.

בתהליך יסודי, בו התמדנו כל שבוע, הלכנו אני וחוה לטיפול זוגי. באחד ממפגשי הטיפול הזוגי, אמרתי משפט שהלך איתי ימים ושבועות אחרי שאמרתי אותו:

"כשאני בבית, אני מרגיש חסר שקט. דווקא בבית, אני מרגיש לא רגוע."

ואז זה הכה בי.

בחוץ, כשאני מטייל, כשאני יוצא למרחבים, אני מרגיש רוגע. אבל בתוך הבית – אני לא מוצא שקט.

ופה, בדיוק כאן, נדלקה לי נורה אדומה.

משהו כאן לא הגיוני.

למה דווקא הבית שלי, המקום שאמור להיות המרחב הכי בטוח שלי, הופך להיות המקום המלחיץ, בו אני לא יכול לנוח?

אני לא באמת מכיר את עצמי ככה. מעולם לא חוויתי חוסר שקט מהזוג הזה.

בעקבות חקירה כנה ויסודית הבנתי שהפתרון לא נמצא בחוץ, במקומות בהם "אין לי בעיה" אלא בפנים, היכן שעולה קושי ואתגר.

זו לא הייתה העבודה שהפריעה לי להיות נוכח, זו לא הייתה העייפות, גם לא ריבוי המשימות.

זה היה הקשב שלי.

קשב מפוזר, לא ממוקד כפי שתיארתי בהתחלה, ואכן כל עוד אני לא מקשיב באמת – לעצמי, לילדים שלי, לבת הזוג שלי –

אני אף פעם לא באמת כאן.

הבנתי שהשליטה שאני מחפש נמצאת ביכולת שלי להאט, להתמקד, לבחור להיות נוכח ברגעים החשובים.

לדעת איפה הבגדים של הילדים בארון.

לשים לב איך עברי מתבונן בי ומגיב לכל הבעה שלי.

להיות בנוכחות איתם  - אתגר לא פשוט בכלל כל פעם מחדש. 
החדשות הטובות? הלופים המחשבתיים הולכים ומתקצרים ככל שאני מתרגל יותר.

וזו הייתה ממש הבנה מעשית.

והשינוי הגיע.

ההבנה והאמונה שהשינוי יגיע ממני, יתחיל אצלי ויתרחב וישפיע במעגלי המשפחה חלחלה והוטמעה בי.

והנה, עברי התחיל לישון טוב יותר בלילה.
קמה נרגעה, פחות ביקשה אותי בהיסטריה, יותר סמכה עליי שאני שם.

חוה הייתה יותר רגועה, כי הרגישה שהיא לא לבד באחריות על כל מה שקורה. 

• ואני? התחלתי להרגיש חי.

ככל שהייתי נוכח יותר, כך קיבלתי יותר פידבק חיובי ישיר – מהמשפחה שלי.
 הם שיקפו לי בזמן אמת שאני עושה משהו נכון.
 וזה חיזק אותי להמשיך.

אם כך, מה זה באמת "אבא קשוב"?

אני מבין היום שהפרויקט הזה, "אבא קשוב", מהווה עבורי דרך התמודדות עם החיים כאבא מתוך מרחב אפשרויות של בחירה. 
אני יכול לקחת נשימה, להתבונן ולפעול.
אני כותב על האתגרים, הלמידה וההתפתחות, וכבר בכך אני מצליח "להעביר" אנרגיה לכתיבה ולא הכל נשאר אצלי. כבר כאן, אני מעבד את החוויה האישית ומתפתח.

בנוסף, אני מאמין שיש כאן הזדמנות עבור כל אבא להביא לידי ביטוי את הכח האדיר שקיבל בין אם ירצה בכך או לא - איזון משפחתי, העברה של כח, בטחון ותקווה לדורות הבאים.
אך… כמה שאנחנו האבות חשובים בכך! 

אני יודע שהמסע הזה דורש תרגול, מחויבות ועבודה יומיומית.

אבל אני גם ודע שזו העבודה הכי חשובה שאני יכול ורוצה לעשות.